גזר דין בתיק ת"פ 14940-02-12

רקע פרוצדוראלי

1. הנאשם הודה והורשע בעובדות כתב האישום בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה- עבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל''ז- 1977 (להלן "החוק"), הפרעה לשוטר- עבירה לפי סעיף 275 לחוק, איומים- עבירות לפי סעיף 192 לחוק ועבירה של העלבת עובד ציבור- עבירה לפי סעיף 288 לחוק.
2. יובהר כי הנאשם הודה בכתב האישום המקורי ככתבו וכלשונו. אולם, הדברים באו לאחר מספר הליכים, המפורטים בפרוטוקול ולגביהם ניתנו מספר החלטות. בקצרה יצוין כי בתחילה הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר בניהם הכולל תיקון כתב האישום הכרוך בהתחייבות הנאשם להפקיד פיצוי למתלונן. בבית המשפט ניתנה הכרעת דין והנאשם הודה בכתב אישום המתוקן, אשר מטיבו וטבעו הקל עמו במידת מה. הסתבר כי הנאשם לא עמד בהתחייבותו להפקיד ההפקדה, לאחר שמשפחתו, שהבטיחה לסייע, לא עמדה בכך. אז, החלה התדיינות בין הצדדים, לרבות אי הבנות מצערות בין הצדדים לבין עצמם ובין הצדדים ובית המשפט. לאחר מספר דיונים בעלי אופי פרוצדוראלי בהם עלתה אפשרות של חזרה מהודיה, ניהול מו"מ מחודש או ניהול התיק לגופו, הודיע הנאשם, חד משמעית, כי ברצונו להודות בכתב האישום בנוסחו המקורי, ללא כל התחייבות מצד המדינה לעניין העונש. הנאשם עמד על דרישתו זו, בניגוד לעצת עורכי דינו. אלה, לאחר שהוברר להם כי אכן זהו רצונו החופשי של הנאשם, בניגוד לדעתם הודיעו עליה, והנאשם חזר על הדברים מספר פעמים בפני בית המשפט. לפיכך, הנאשם הודה והורשע בכתב האישום המקורי, והכרעת הדין תוקנה, אפוא, בהסכמה, ללא כל הסכמה לעניין העונש.
3. לעניין העונש הוגשו ראיות בניהם רישומו פלילי של הנאשם, קובץ מסמכים רפואיים של המתלונן, תמונות השוטר, המתלונן וזירת האירוע. כמו כן הוגשו  תמונת הנאשם עצמו, צו גיוסו ומכתב המלצה מרכז מועדון הצעירים בעיר שדרות. נוסף על האמור הוגשה בהסכמה הצהרת נפגע העבירה ואף הוגש תסקיר הנאשם מטעם שירות המבחן למבוגרים.

עובדות כתב האישום

4. על פי כתב האישום המקורי, בלילה שבין 26/1/12 ל- 17/2/12, בפארק בשדרות, נפגשו באקראי הנאשם והמתלונן שאינם מכירים זה את זה. בנסיבות שאינן ידועות, התקרב הנאשם למתלונן, חבט בראשו מאחור עם חפץ כלשהו, דחף והפיל אותו ארצה. הנאשם תפס את המתלונן מאחור חנק אותו והכה אותו בגופו, בעיקר בפניו ובראשו. המתלונן החל לצעוק לעזרה והנאשם איים עליו שיהיה בשקט אחרת הוא "ימצא את עצמו מת". המתלונן ניסה להיאבק בנאשם ולהתגונן מפניו ובשלב כלשהו הצליח לתפוס את רגליו של הנאשם והפילו ארצה. בשלב זה ניסה המתלונן לברוח אך נפל. אז, תפס הנאשם שוב ברגליו של המתלונן, משך אותו כשהוא שוכב על הארץ, הכה ובעט בו בכל גופו, ובעיקר בראש ובפנים.
5. שכנה המתגוררת בקרבת מקום, שמעה צעקות מכיוון הפארק והזעיקה את המשטרה. כאשר הגיעו השוטרים לפארק בשעה 02:09 לערך, ראו את הנאשם כשהוא לבוש במכנסיו של המתלונן, ללא חולצה, מאיר במכשיר הטלפון הסלולארי שבידיו לעבר המתלונן אשר שכב ערום על הרצפה, כאשר הנאשם בועט במתלונן פעם אחר פעם. פניו של המתלונן היו מכוסות דם והוא צעק וחרחר. השוטר שגיא צעק לעבר הנאשם שיעזוב את המתלונן. הנאשם החל לברוח ולאחר מרדף קצר נעצר. משנתפס, החל הנאשם להשתולל והתנגד למעצרו עד אשר השוטר שגיא הצליח לכבלו באזיקים. בהמשך, סרב הנאשם להוראות השוטר להיכנס לניידת המשטרה.
6. כאשר הובא הנאשם לתחנת המשטרה, בעט בדלת הניידת. בתוך התחנה קילל את השוטרים ואיים עליהם באומרו שהם "עמוק עמוק בביוב" ושהם יסתבכו. בנוסף ניסה הנאשם לחטוף מידי השוטר עופר את הדו"ח שכתב על האירוע. לאחר שהשוטר עופר הושיב את הנאשם בכוח, קילל אותו הנאשם ואיים עליו "יא מזדיין, אני אקבור אותך עמוק, עמוק בקבר, עליי!".
7. המתלונן פונה בינתיים לבית החולים, כשהוא במצב היפותרמי, סובל מכאבים וחבלות רבות בכל חלקי גופו כמתואר בכתב האישום המקורי, לרבות שברים במספר עצמות בפנים ובגולגולת. המתלונן נזקק לאשפוז וניתוח בפנים.

טיעוני הצדדים

8. ב''כ המאשימה הגישה טיעוניה לעונש בכתב בצורה מסודרת תמציתית ובהירה בהתאם לנוסחאות שנקבעו בתיקון 113. דברים, עליהם חזרה התובעת בעל פה. התובעת פירטה את נסיבות ביצוע העבירה בתיק דנן, כאשר תיארה את התנהגותו האלימה והאכזרית של הנאשם כלפי המתלונן. המאשימה הצביעה על החלטת הנאשם, בשל סיבותיו הוא, לחבול במתלונן בצורה קשה ולכלות בו זעמו. התובעת ציינה כי לולא שמעה השכנה ולולא הגיעו השוטרים במועד, עלול היה האירוע להסתיים באופן חמור עוד יותר. המאשימה ציינה את משך האלימות, אשר המשיך לפחות מתחילת צעקות המתלונן ועד הגעת השוטרים. המאשימה ציינה את הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה בהם ערך שלמות גופו ונפשו של המתלונן, חירותו ובמקרה חריג זה גם פרטיותו של המתלונן. זאת, בשים לב לכך שבהגעת המשטרה המתלונן היה שכוב עירום על הקרקע והנאשם נמצא לובש מכנסיו ותוקף אותו. ערך מוגן נוסף עליו עמדה המאשימה הינו בטחון הציבור והפרט. לעניינם של עבירות האיומים, הפרעה לשוטר והעלבת עובד ציבור, טענה המאשימה כי נפגעו ערכים חברתיים של שמירה על אכיפת החוק, שמירה על הסדר הציבורי, שמירה על ביטחון הציבור והיחיד בתוך הציבור. התובעת עמדה על העבודה הסזיפית העומדת בפני כל מערכת אכיפת החוק ובמרכזם השוטרים, דבר המחייב לתת לדברים משקל לעניין העונש.
9. המאשימה הביאה פסיקה, על פיה הציעה מתחמי ענישה כאשר בגין עבירה של חבלה בכוונה מחמירה מתחם העונש לדעתה הינו בין 3.5- 7 שנות מאסר בפועל; ובגין עבירות של הפרעה לשוטר, איומים והעלבת עובד ציבור המתחמים לכל עבירה בנפרד הינם בין מאסר על תנאי לשנת מאסר בפועל. כך שבסיכום הציעה כי מתחם העונש ההולם על פי דעת המאשימה לכל העבירות יחדיו הינו בין 4 לבין 8 שנות מאסר בפועל. עוד הוסיפה, כי במקרה דנן ולאחר סקירת עברו הפלילי והמלצת שירות המבחן יש לשקול שיקולי הרתעת היחיד והרבים. עמדתה בעניין העונש הינו להשית על הנאשם מאסר ממשי ומרתיע, בחלק האמצעי של המתחם, עונש העולה על 57 חודשי מאסר בפועל, עליו הוסכם בהסדר המקורי. בנוסף, מבקשת המאשימה להטיל מאסר על תנאי ארוך ומרתיע וכן פיצוי הולם למתלונן.
10. הסנגורית טענה לעונש על פה ותיארה את מצבו המשפחתי, הנפשי ונסיבות חייו הקשות של הנאשם. הסנגורית טענה כי מדובר בבחור צעיר, שבעת ביצוע המעשה היה בן 18 וחצי ואמור היה להתגייס בספטמבר 2012. הנאשם שוהה במעצר ראשון בחייו, אותו ניצל, על פי שירות המבחן, כדי לעבור תהליך פנימי ונפשי. בגיל 6 נפגע בראשו בתאונת דרכים, הוריו גרושים ואחיו הגדול שהיה קרוב אליו במיוחד, נהרג בתאונת דרכים. לפיכך, מעצרו של הנאשם, אשר קודם סייע לפרנסת הבית, הקשה על המשפחה. כמו כן הפנתה הסנגורית למכתב ההמלצה החיובי של רכז המועדון בשדרות, שסיפר כי על אף שהנאשם נאלץ לעזוב המועדון על מנת לעזור בכלכלת הבית, חזר בחודשי הקיץ על מנת לשפץ את המועדון בהתנדבות. דבר המלמד לכאורה על צדדים חיוביים ביותר באופיו. 
11. לנסיבות ביצוע העבירה טענה ב''כ הנאשם וביקשה להדגיש כי השימוש בחפץ בזמן האירוע לא היה שימוש מתמשך, גם לא ידוע סוג החפץ. עוד בקשה להדגיש כי האירוע לא היה מתוכנן אלא ספונטני (טענה עליה חולקת המדינה). הנאשם נטל אחריות למעשיו כבר בשלב החקירה, והודה בסופו של הליך בכתב האישום המקורי, מבלי שביקש דבר בתמורה. זאת, כאשר בפרקטיקה בבתי המשפט דבר זה לא נפוץ. עניין זה מלמד על  חרטה אמיתית ולקיחת אחריות מלאה. זאת מעבר לכך שנחסכה עדות המתלונן. ב''כ הנאשם ביקשה לציין כי לאורך כל תקופת הדיונים נאלץ הנאשם לעבור ההליך המשפטי כשהוא לבדו, ללא תמיכה ממשית, ולאורך כל התקופה הביע צער וחרטה על מעשיו, בסופו של הליך גם חסך בזמן שיפוט יקר. משפחתו ניסתה לגייס כסף, כפיצוי למתלונן, אבל העניין לא צלח בפועל. לעניין עברו הפלילי ציינה הסנגורית כי קיים רישום ללא הרשעה בבית המשפט לנוער, בעבירות שאינן אלימות, והוסיפה כי אין מדובר ב"שור מועד" אלא במאסר ראשון. עוד ביקשה לציין כי לעניין מעצרו של הנאשם לאורך ההליך המשפטי, לא עלה בידי המשפחה להביא בפני בית המשפט חלופת מעצר לאורך כל תקופת שהותו בכלא.
12. לעניין העונש, ב''כ הנאשם ביקשה לראות באירוע הנדון כעין מקשה אחת. לעניין מתחם הענישה, דחתה את עמדת המאשימה אשר לשיטתה אינה משקפת את מתחם הענישה המצויה בעבירות שכאלה. הפסיקה שהביאה ב''כ הנאשם, ותפורט בהמשך, עומדת על עונשים המתקרבים ל 2-3 שנות מאסר בפועל. בסוף טיעוניה מבקשת הסנגורית מבית המשפט להביא לשינוי ולסיים העניין, כך שהנאשם בסופו של תהליך יוכל להרים הראש ולהמשיך בחייו.
13. הנאשם בדבריו האחרונים ביקש להבהיר כי הוא מתחרט על  מעשיו, ולו יכול היה להשיב את גלגל הזמן לאחור היה עושה כן. למתלונן הוא איחל רק בריאות. הנאשם סיפר שקשה לו וקשה לאימו וכי הוא "הגבר היחיד בבית".

דיון והכרעה

14. לפנינו אירוע אלימות קשה שביצע נאשם בחור צעיר יליד שנת 1993. במקרה הנדון מלאכת כתיבת גזר הדין קשה יותר מהרגיל, שכן נסיבות האירוע, למרות הפירוט בכתב האישום, אינן בהירות כל צרכן. הנאשם בחר שלא לשתף את בית המשפט במניעיו למעשה. בהעדר הבנה של המניע למעשה, קשה להעריך את המשקל שראוי ליתן לנסיבות השונות, הן נסיבות המעשה בקביעת המתחם והן נסיבות העושה בקביעת העונש. מכל מקום, אין לדיין אלא את שעיניו רואות, ועל יסוד הנתונים החלקיים האלה, יש להעריך את המעשה והעושה.
15. לאחרונה נדרש בית המשפט העליון בכמה פסקי דין להנחיות כלליות בדבר אופן הפעלת תיקון 113, ומתחילים להצטייר קווים כלליים ראשונים, במרכזם תרשים הזרימה שניתן במסגרת ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (מיום 5.8.13), ששורטט על ידי כב' השופט סולברג, בשילוב עם ההנחיות העקרוניות שניתנו באותו פסק דין על ידו, ועל ידי כב' השופט רובינשטיין (שהתייחס לעקרונות היסוד גם במסגרת ע"פ 3317/13 פריח אל עסם נ' מדינת ישראל (מיום 15.7.13). כל זאת בשילוב עם פסקי הדין הקודמים ששרטטו את תכליות התיקון ואופן יישומו, כגון ע"פ 1903/13  עיאשה נ' מדינת ישראל (מיום 14.7.13 מפי כב' הש' ארבל) וע"פ 2918/13  דבס נ' מדינת ישראל (מיום 14.7.13 מפי כב' השופט פוגלמן).